החלטה בתיק בש"א 2863/08

המבקשות (הנתבעות בת"א 1139/06) עתרו לאחד את הדיון עם ת"א 1086/08, בטענה שמהלך זה עשוי לייעל את הדיון במחלוקת.

המשיבים (התובעת בת"א 1139/06 והנתבעים בת"א 1086/08) מתנגדים לבקשה, ועותרים לסילוק התביעה על הסף או לחלופין לעיכוב ההליכים בה, עד להכרעה בתביעה השטרית המתנהלת במקביל בבית משפט השלום.

בהחלטתי בדיון מיום 16/3/08, הבעתי את עמדתי,שמן הראוי היה להגיש את העתירות האמורות בנפרד, ולא להכלילן במסגרת התנגדות המשיבים לבקשה לאיחוד דיון.  כעת אוסיף, כי משלא הוגשה בקשה נפרדת כאמור, ניתן להורות על דחיית רכיבי בקשת המשיבים על הסף, רק מטעם זה, אך גם למהות העניין, יש לדחות את רכיבי הבקשה של המשיבים. 

ביום 29/4/08 הגישו המשיבים תגובה נוספת לבקשה, הפעם ללא רכיבי הבקשה לסילוק על הסף ועיכוב הליכים (למעט עובדה זו, מדובר בשתי תגובות זהות), כשלא ברור מהי עמדתם בעניין תגובתם הראשונה.

נראה כי לשיטת המשיבים, הטענות המצדיקות את סילוק התביעה על הסף (בתגובה הראשונה), מצדיקות גם את דחיית הבקשה לאיחוד דיון. 

המשיבים טוענים, כי היה על המבקשת 1 להגיש תביעה שכנגד, והגשת תביעתה בהליך נפרד, 22 חודשים לאחר שהוגש כתב ההגנה מטעם המבקשות, היא מהלך חסר תום לב שאינו כדין.

אין כל הוראה נורמטיבית המונעת מהמבקשת 1 להגיש תביעה נפרדת כנגד המשיבים, גם אם היא נובעת מאותה מסכת עובדתית שבבסיס תביעת המשיבים עצמם, והגשת תביעה שכנגד אינה בהכרח מהלך המחוייב מהמציאות הדיונית.

המשיבים מבססים את בקשתם החלופית לעיכוב הליכים, על כך שבמקביל לתביעות הנוכחיות, נדונה בבית משפט השלום תביעתה השטרית של המבקשת 1.

מטענות המשיבים לא ברור מהי עילתה של התביעה השטרית האמורה, ומהי המסכת העובדתית שבבסיסה, אך מעיון בסעיפים 86-93 לכתב התביעה בת"א  1086/08 (אליהם מפנים המשיבים בסעיף 5 לתגובתם) ניתן להיווכח, כי מדובר בשטרי חוב שנמסרו למבקשת 1, להבטחת התחייבויות המשיבה 1 במסגרת הסכם השכירות. בת"א 1086/08 טענה המבקשת 1, בין היתר, כי המשיבה 1 הפרה את הסכם השכירות הפרה יסודית, בין היתר, בכך שסירבה לשלם את דמי השכירות השוטפים במועדם ובמלואם.

מכאן, כי לאופן ההכרעה בתביעה השטרית (שהוגשה לבית משפט השלום על ידי המבקשת 1), צפויה להיות השלכה על עילת התביעה האמורה, בת"א 1086/08, ובהתאם לכך, אכן עשויה להתגבש מניעות מסויימת, בעקבות פסק הדין בתביעה השטרית.

מטיעוני המשיבים עולה, כי הדיון בתביעה השטרית קרב אל סיומו, והסיכומים האחרונים באותו הליך הוגשו ביום 14/10/07. ייתכן כי ניתנה הכרעה בהליך האמור זה מכבר, אך בהעדר הודעת עדכון, לא ניתן לקבוע זאת באופן חד משמעי, ובוודאי שאין אינדיקציה למהות ההכרעה, ככל שניתנה.

הצדדים מתבקשים למסור הודעת עדכון בעניין, בתוך 20 יום.

כך או אחרת, איני סבור כי השלב הדיוני שבו מצויה התביעה השטרית, ואופן ההכרעה בה (ככל שניתנה הכרעה) משפיעים על הדיון בשאלת הצורך באיחוד ההליכים, וזאת בייחוד בהתחשב בכך, שהתביעה בת"א 1086/08 נסבה על עילות תביעה נוספות מעבר לאי תשלום דמי השכירות, ולכן ככל שההכרעה בתביעה השטרית מגבשת מעשה בית דין, הרי שהדבר צפוי להשליך, לכל היותר, על גורלה של עילת התביעה הקשורה לאי תשלום דמי השכירות ולאי המצאת שטרי החוב, ולא מעבר לכך.

תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת-

"ענינים אחדים התלויים ועומדים בבית משפט אחד וכרוכות בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה, רשאי בית המשפט או הרשם, לפי שיקול דעתו, להורות על איחודם, בין לפי בקשת אחד מבעלי הדין ובין מיזמת עצמו, ובתנאים שייראו לו".

העיקרון הוא, כי ההצדקה לאיחוד הדיון אינה מותנית בקיומה של זהות מלאה בין בעלי הדין או בין כל השאלות השנויות במחלוקת (בש"א (תל אביב-יפו) 7057/03 פקיד שומה דן נ' סמואל, תק-מח 2003(2) 8899).

מעיון בשתי התביעות, ניתן להיווכח, כי אכן קיימת חפיפה עובדתית המצדיקה את איחודן.

בת"א 1139/06 טענה המשיבה 1 כי המבקשות לא מסרו לה את המסמכים הרלוונטיים המבוקשים, באופן שמנע הוצאת רישיון עסק לנכס שהושכר למשיבה 1(הסכם השכירות נערך בין הצדדים ביום 20/10/04).  בשלב מסויים, התברר למשיבה 1, כי קיימים ליקויים מסויימים שמונעים את מתן ההיתר וביצוע העבודות במושכר (בעיקר בתקרת הפל-קל ממנה בנוי גג המבנה), והיא פנתה למבקשת 1 בבקשה לתיקון המושכר, אלא שהמבקשת 1 סירבה לכך.  בהתאם לכך, טענה המשיבה 1 בתביעתה, כי אין יסוד לדרישותיה החוזרות ונישנות של המבקשת 1, לתשלום דמי השכירות.

בת"א 1086/08 טענה המבקשת 1, כאמור, כי המשיבה 1 טרם שילמה את מלוא דמי השכירות, וטרם המציאה לה שטרי חוב להבטחת התחייבויותיה. בנוסף, טענה המבקשת 1, כי המשיבה 1 ביצעה שינויים מהותיים בנכס המושכר, ללא היתר ותוך הפרת הוראות הסכם השכירות ופגיעה בשלמות הנכס. בנוסף, נטען, כי בניגוד למוסכם בהסכם השכירות, המשיבה 1 לא המציאה פוליסת ביטוח לכיסוי נזקים, ובכך העמידה את המבקשת 1 בסיכון רב.